לקוח: פרטי. עיצוב פנים וליווי בנייה: 2014-2015. מיקום: עין דור. אדריכל: יאיר הרמן. שטח בנוי: 250 מ"ר. צילום: שירן כרמל.

בכל פרויקט יש לי תיקיית 'jpg'. תיקיית jpg כוללת את כל הדימויים של הפרויקט על שלביו השונים. בתוך התיקיה ישנן תיקיות משנה: exist, inspiration, built, elad.

Elad זוהי התחנה האחרונה. זה אומר שהפרויקט הסתיים והצלם שלי, אלעד שריג, צילם אותו

הסתכלתי על תיקיית Jpg של פרויקט שיפוץ משרדי החברה לשירותי איכות הסביבה וגיליתי שהוא מספר את הסיפור כולו.

תיקיית exist:

זה היה המצב הקיים. המשרד עבר שיפוץ לפני כמה שנים. החברה גדלה והיה צורך להוסיף למשרדים הקיימים (כ-300 מ"ר) אגף חדש של עוד כ-100 מ"ר.

היה צורך לחבר בין האגף החדש לישן ולטשטש את קו התפר כמה שאפשר.

האתגר העיקרי היה שלאזור החדש היה כיוון אוויר (ואור!) אחד בלבד. והדרישה היתה להוסיף כמה שיותר משרדים (כמובן…)

הפתרון היה שהקיר החיצוני של כל המשרדים החדשים יהיה זכוכית (חלבי בחלקו). כך המשרדים שהתברכו באור טבעי חולקים את המשאב הזה עם אלו שמזלם שפר עליהם פחות. סוג של 'צדק מרחבי'…

קירות זכוכית אקוסטיים איכותיים נרכשו מחברת 'אינובייט'.

מאחר והקיר החיצוני הוא קיר זכוכית לא רציתי לחסום אותו עם רהיט ולכן הצעתי לבצע את מערכות האחסון כארון דו צידי במקום קיר בין החדרים:

חברת Citterio

לצערי, בשל מגבלות תקציב, ההצעה לא התקבלה. (שומרת לעצמי את האופציה להשתמש בה בפרויקט המשרדים הבא :))

האתגר הבא היה לאזכר את מהות החברה בעיצוב הפנים. כאן אנחנו מגיעים לתיקיית inspiration:

החברה לשירותי איכות הסביבה מטפלת בכל הפסולות המסוכנות המיוצרות בישראל. החברה מספקת לתעשייה, מכוני המחקר, המעבדות ובעלי העסקים פתרונות ושירותים בתחום איכות הסביבה, בהם: ניהול פסולות כולל, יצוא פסולות, שירותי מעבדה אנליטית, טיפול ביולוגי באדמות מזוהמות וכד'.

שקלתי להשתמש בקיר מבקבוקי מים:

אבל רציתי לשמור את המקום יותר מכובד. בכל זאת חברה ממשלתית… היו עוד כמה חלופות שנפסלו.

לבסוף החלטתי שדלפק הקבלה יהיה זה שישא את DNA החברה. הדלפק עוצב משאריות עצים שונות: אלון, וונגה, בוק ומייפל.

וככה נראה הכל ביחד, עם לודמילה, האחת והיחידה

העובדים יודעים שאם אני מגיעה לביקור והוילונות במשרדים של משופעי האור סגורים אני מייד פותחת אותם. צדק מרחבי צריך להישמר…

יום אחד היא התקשרה. בדרכה מלאת החיים סיפרה ש "היא ראתה דירה מושלמת אבל היא קטנה מדי ויש בה עמודים באמצע ומה אפשר לעשות איתם ואיפה היא תשים את פינת האוכל והאמבטיה פצפונית" ובכלל אני חייבת לבוא לעזור לה להחליט האם לקנות את הדירה.

הסכמתי מיד (גם אם לא דיברנו חמש שנים, היא מבקשת, אני מתייצבת). שאלתי האם היא יכולה לשלוח תכנית בינתיים.

פתח סוגריים.

אדריכלים אוהבים תכניות. אדריכלים מתים על תכניות. כמו שקונדיטורים קוראים ספרי אפייה לפני השינה (טוב, גם אני…), אדרכילים קוראים ספרי תכניות. לצערי, אין הרבה כאלה, לרב זה עטוף בהרבה תמונות מעוצבות ויפות, אבל תנו לנו תכניות ואנחנו מאושרים.

הרבה פעמים הרעיונות הכי טובים מגיעים מהתכנית ולא מהשטח. אין ספק שחובה לבקר בשטח, להבין את הקונטקסט, את המבטים וכו'. אבל תכנית מזקקת את התכנון בצורה מושלמת.

ככל שאנחנו רוכשים ניסיון במקצוע התכנית מדברת מיד. במבט אחד מבינים את היחסים, את הפרופורציות, את זרימת החיים, את החסמים. כמעט את צורך במידות. היחס בין החללים מסביר את עצמו.

סגור סוגריים.

אז היא שלחה את המייל הבא עם התוכנית המצורפת:

את הדירה תכננה אדריכלית אורנה שתיל בבניין לשימור שתכנן משרד אדריכלים בר-אוריין

אחרי כמה דקות היא שלחה את המייל הזה:

וזה מה שעניתי לה:

האינסטינקט הראשוני הזה, שכאמור נכתב טרם ביקרתי בדירה, הפך למחולל הדירה.

זו דירה של אמא ובן. (בן שלוש וחצי). כשחשבתי על הרהיט הזה ראיתי בעיני רוחי אותה יושבת לעבוד (או לזפזפ או למצוא לרגע דבר אינפורמציה) ואותו משחק בחלל המרכזי. קשר העין נשמר. ואז ראיתי אותו גדל ומכין שיעורי בית. שוב בחלל המרכזי, בקשר עין איתה כשהיא במטבח (?). הרעיון הוא שאזור המחשב הוא איזור חיוני בבית שמייצר סביבו הרבה חיים. אם הוא יהיה 'תקוע' בחלל נפרד ומנותק, השימוש בו ירד פלאים. (בבית השכור בו אני גרה מעולם לא עבדתי בחדר הנושא את השם 'חדר עבודה'. אני ולפטופי עובדים בכל מקום פרט לו).

ייעוץ בבחירת טפטים ובדים, יוסי גולדברג מאלמנטו.

צילום: אלעד שריג.

מאז המייל ההוא עברו עוד 999 מיילים שכל מטרתם היתה להפוך את המייל הראשון ההוא ממילים למציאות…

כמו תמיד זה מתחיל בסיפור אישי: למר Quinten De Gooijer ההולנדי שני אחיינים שנרשמו ללימודים באוניברסיטת אמסטרדם. הם חיפשו פתרון מגורים ללא הצלחה. לאוניברסיטה היה מתחם מעונות אחד ורשימת ההמתנה שלו היתה אינסופית. רצה הגורל ומר De Gooijer הוא המייסד של חברת Tempohousing, חברה שמתמחה בהסבת מכולות למגורים ובניית בתים מוכנים. (prefab).
De Gooijer פנה לממשלת הולנד והציע פתרון מהיר וזול להקמת מעונות סטודנטים. ההצעה של De Gooijer נפלה על אזניים קשובות. בשנת 2002 ממשלת הולנד חיפשה פתרונות מהירים לדיור סטודנטים בעיר. האתר הנבחר מרוחק 15 ק"מ ממרכז העיר. בעבר תוכנן עליו בית סוהר, אך התכנית לא יצאה לפועל. לפי תקנות ממשלת הולנד פרויקט ציבורי מחייב מכרז. נערכה תחרות וההצעה של חברת tempohusing היתה היחידה שהציגה מספרים ריאליים של עלויות הקמה לעומת שכר דירה. בנוסף הממשלה דרשה שהפרויקט יהיה פתרון זמני. הפרויקט קיבל רישוי לחמש שנים בלבד. היו על האתר כבר תכניות לתקופה שלאחר חמש השנים. מכולות הן כמובן אובייקט נייד והתכנון היה שלאחר חמש שנים הן יועברו לאתר אחר. העובדה שהפרויקט הוגדר כזמני היתה לטובת היזם משום שכך הוא היה מחוייב בפחות מגבלות בניה.

Keetwonen הוא שם 'עיר המכולות' והוא למעשה הפרויקט הראשון של Tempohousing. הפרויקט מורכב מ-1000 יחידות דיור, מכבסה, סופרמרקט קטן, חנות תיקון אופניים ומסעדה. שטח הפרויקט כ-18 דונם. היחידות הוקמו באתר בקצב של 20-25 ליום! נדרשו עוד כמה שבועות להשלים את שאר הפונקציות.

1000 היחידות של Keetwonen מסודרות בחמש קומות וב-12 בניינים. הבניינים מחוברים בינהם במערכות של גרמי מדרגות וגשרים. בין הבניינים חצרות. לכל יחידה יש מרפסת פרטית או חצר קטנה (כאשר היחידות הן על הקרקע).

בתחילה De Gooijer חשש שגודל היחידה ומיקום המעונות לא יקסמו לסטודנטים. גודל היחידה הוא (כגודל מכולה 'ארוכה')  2.5X12X2.6, רוחב צר יחסית. גם המיקום היה מעט בעייתי, צמוד לכלא ובאזור תעשיה. אי לכך החברה הוסיפה עוד 'תופינים': פרוגרמות קטנות המייצרות חיי קהילה: סופר, בר, מסעדה וכד'. גודל דירת מגורים ממוצעת של הסטודנט ההולנדי היתה קטנה מ-30 מ"ר שסופקו ביחידות הקונטיינרים ובנוסף יחידת הדיור הינה ליחיד, ללא צורך בשותפים. בונוס נוסף היה סירקולצית אוויר משני צידי המכולה (שני כיווני אוויר אינם דבר טריוויאלי בהולנד).

למרות העובדה שהרבה יותר אקולוגי להשתמש במכולות שיצאו ממעגל העבודה, בחברה סברו שיהיה מאוד קשה עד בלתי אפשרי למצוא 1000 יחידות בגוון דומה ובעיקר במצב פיסי דומה. הם מצאו יצרן בסין שייצר את המכולה והסב אותה למגורי סטודנטים ובכך הוזילו דרמטית את המחירים. כמובן שהשינוע גם לא היה בעייתי, משום שמכולות מיועדות לשילוח ימי במספרים גדולים. עלות יחידת דיור בפרויקט כ-28,000$ (ללא מס) כולל המדרגות, המרפסות, הגשרים והחיבור לחשמל, מים וגז. חברת Tempohousing התחייבה להעביר את היחידות לאתר אחר שיוצע להם מהעיריה לאחר התקופה הזמנית שהוקצתה להם. הפרויקט קיבל הארכה של 10 שנים (עד 2016) ועושה רושם שיקבל הארכה נוספת.
הסבת מכולות למעונות התגלתה כפתרון כלכלי ואקולוגי מעין כמותו. הסטודנטים מאושרים על היכולת לשכור יחידות דיור ללא שותפים.

והפעם לשמחתנו, אין צורך לומר 'בקרוב אצלנו', האוצר 'נדלק' על החלופה של הסבת מכולות כפתרון מגורים לסטודנטים והוא תומך בה.  היפ היפ הריי!!

אי שם בסוף המאה הקודמת עבדתי על פרויקט הגמר שלי בטכניון. שאלת המחקר שלי עסקה בנושא סביבת עבודה. היו אלו אמנם תחילת ימי האינטרנט (לפחות השימוש הפרטי בו בישראל), אבל היתה בי ההבנה שזה זמן שינוי.

בפוסט אחר כתבתי על מהפכת המידע. המידע קיים בכל מקום ובכל זמן. המחשוב מוזער, התקשורת נותקה מכבליה הפיסיים. למעשה אין לנו צורך אמיתי ללכת ל'עבודה'.

ובכל זאת, רובנו קמים בבוקר, נכנסים לרכב, עומדים בפקקים ומגיעים למקום עבודה מסודר. למה בעצם?  הטענה היא שהאדם הוא ייצור חברתי. תמיד היה, תמיד יהיה, ויש לו צורך להשתייך למעגלים חברתיים.

לפיכך היום נותנים משקל רב לפגישות הבלתי פורמאליות. בתכנון סביבות עבודה גדל המשקל של האזורים הציבוריים.

סביבות עבודה מכילות את אזור ה'עבודה' מול מחשב (אם בחדרים סגורים, בקיוביקלס או באופן ספייס) ואת הצמתים החברתיים בה נפגשים כולם כל יום: אזורי שירותי המשרד, רחבת הקבלה, מטבחונים , אזורי מנוחה ובתי קפה. הטענה היא שבמקומות האלה מתבצעת לא פחות 'עבודה' מאשר מול צג המחשב.

כשהלקוחה ציינה בטלפון שהמשרדים שהם מתעתדים לשכור הם משרדי גוגל הישנים, נדלקנו. חברת Google ידועה בדגש הרב שהיא נותנת לאזורים הציבוריים. כאן אפשר לראות את המשרדים החדשים במגדל אלקטרה.

מיד קבענו פגישה באתר. (קבענו = אנכי וחברתי האדריכלית המוכשרת, דליה כרמון-דותן). טוב, אז זה היה פחות סקסי ממה שדמיינו, ועדיין היה עם מה לעבוד..

המנדט שקיבלנו היה לתכנון אזור הקבלה, לארגון מחדש של חדרי ההנהלה ולהתאמת האווירה לחברה החדשה.

האתר – אזור הקבלה וחדרי ההנהלה, לפני

חדר ישיבות קטן חדש

את התמונות צילם אלעד שריג. הוא לא האמין שכל התופינים שהוגשו בבית הקפה המשרדי כל היום הם עניין שבשגרה ולא לכבודינו. ניסיתי להסביר ששם בעצם מתבצעת העבודה, אבל היה קשה לדבר עם כל האוכל בפה…
תודה לאדריכלית דליה כרמון-דותן על שיתוף פעולה כיפי.  זה תמיד אנשים. וזה תמיד מעניין.

אני שייכת לדור החצי-חצי. חצי טכנולוגים, חצי טכנופוביים. כל פעם מחדש מדהים אותי להיזכר איך בטיול המפורסם לדרום אמריקה היינו מגיעים בהתרגשות לשגרירויות לקבל את המכתבים מהבית. נשמע נורא רומנטי, אבל פשוט לא היה מייל!

גם בהיבט המקצועי אני דור חצי-חצי. למדתי שרטוט בטכניון עם שולחן שרטוט, רפידוגרפים, סרגלי רוטרינג ואותיות לטרסט. (הטקסט בשרטוט היה צריך להיות בגובה אחיד של 2 מ"מ בפונט 'אדריכלי'), בנינו מודלים מקרטון ודבק. בכל פעם שאני אומרת את זה לסטודנטים שלי אני מרגישה בת אלפיים :_). מצד שני לקראת שנה חמישית כבר היינו עמוק בתוך תוכנות המחשב: אוטוקאד, 3d studio ובכלל חשיבה מבוססת data.

כשחיפשנו השראה לפרויקטים היינו מבלים שעות בספריה ומעלעלים בספרים ובמגזינים. היינו רוכשים ספרים ומנויים על מגזינים ואט אט הם התמלאו בפוסט-איט צהובים כאלה. כמובן שקשה לארגן כך מאגר רציני של מקורות השראה. היה קשה לשלוף את הסימניה המתאימה ברגע הנכון.

מסתבר שזו ולא אחרת היתה המוטיבציה להקמת Pinterest!

מאחר ובאחרונה גיליתי כמה לקוחות שמעולם לא שמעו על פינטרסט או אטסי (הי א'!) להלן הסבר קצרצר: פינטרסט הוא אתר (ואפליקציה) המאפשר לחברים לאסוף ולשתף את התמונות האהובות עליהם, ישירות מאתרי אינטרנט, לארגן אותם ב" לוחות " וכנהוג ברשתות מסוג זה, חברים יכולים לעקוב אחרי חברים או אחרי לוחות מסוימים שלהם.

וכך הכל התחיל: Evan Sharp, אחד היזמים, הקים את האתר מיד בתום סיום לימודי האדריכלות שלו בקולומביה בשנת 2009. הוא מספר שבן (שותפו) והוא היו שניהם ילדים-אספנים נלהבים: סלעים, מטבעות, עפרונות, מדבקות ומה לא. כסטודנט לארכיטקטורה הוא המשיך לאסוף באובססיביות תמונות, חתכים, הדמיות וצילומים  והתקשה לארגן הכל ולהצליח לשלוף בשעת הצורך. הם בנו אב טיפוס ושיתפו אותו עם כמה חברים, שרבים מהם היו אדריכלים. למעשה, הרבה מהשתמשים המקוריים של Pinterest הם אדריכלים.

בתחילה השתמשתי בפינטרסט כמערכת סימניות ויזואלית. את הלינקים שרציתי לשמור נעצתי בלוחות שלי: מתכונים, תחפושות לילדות וכו'. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי את השימוש המקצועי. לאט לאט מצאתי את עצמי מרכזת תמונות ולוחות השראה לכל פרויקט בפינטרסט במקום בתיקיה במחשב.

הלינקים בפינטרסט חיים. אפשר מיד להגיע ללינק ממנו התמונה שאובה. בנוסף אפשר לאסוף השראה ממוקדת ע"פ נושאים/פרוגרמות. כך שיש לי לוחות לפרויקטים ולוחות לנושאים (חדרי ילדים, עמדות קבלה וכד'). אני מעודדת לקוחות להקים לוח משלהם ולנעוץ השראות לפרויקט שלהם. קל יותר לתקשר באופן ויזואלי. ניתן גם ליצור לוחות 'סודיים' אם אתם לא רוצים ש'יראו לכם'.

אבל כמובן שלא הכל מושלם. ישנם כמה קוצים באליה.. הבעיה הראשונה היא לקוחות שחיים בפינטרסט ולא תמיד יודעים לעשות את ההמרה לכאן ועכשיו. עם האור של כאן, עם התקציב של פה ועם האדריכלות של עכשיו… הפינטרסט מתמחה בצילומי לייפ סטייל מהוקצעים עם אור אירופאי לבן ורך והרבה סטיילינג. בין זה ובין אדריכלות ועיצוב פנים לעיתים אין הרבה קשר. לעיתים קשה ללקוחות לנתח את המשיכה שלהם לתמונה ולהבין מה בדיוק הם אהבו בה ומה הם יכולים לקחת לעצמם ולביתם.
בעיה נוספת היא 'הדרך בה לא בחרת'. (road not taken). אחרי שנועצים מאות רעיונות ואפשרויות, לעיתים קשה ללקוחות להיפרד מחלק מהם. הרצון להחיל את כל המאוויים העיצוביים לחלל אחד יכול לגרום לתסכול לא מבוטל.

נקודה נוספת היא שהמדיום מעט שטחי. זה נכון שאם נכנסים ללינקים השונים ניתן להתעמק, אבל רב הזמן רובנו מסתפקים בתמונה שטוחה שנצרבת בזכרוננו. אין עומק של קונטקסט, אין תרבות, אין חברה, אין אקלים. יש רק את הרגע ה'יפה' הזה.

אף על פי כן ולמרות ההסתייגויות מבחינתי הפינטרסט הוא לגמרי עוד כלי עבודה ואני נועצת בחדווה.

למי שרוצה להתחיל לנעוץ ולא יודע איך, רונית כפיר, חברה ומעצבת פנים נפלאה, יצרה סרטוני הסבר ל'פינטרסטים' מתחילים וגם למתקדמים. מוזמנים בחם: http://www.youtube.com/watch?v=cW6Rn82IucM.

נתחיל מהסוף: פרויקט שעשיתי עם אדר' כרמית הרניק ואדר' ליאת איינהורן פורסם ב-Designboom!!! למי שלא מכיר, מדובר במגזין עיצוב אונליין עם קרוב ל-400,000 מנויים. המגזין מכסה תחומים של ארכיטקטורה, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. תמיד עדכני, תמיד חדשני ותמיד מרתק!

שנים שאני קוראת נאמנה והפעם ניסיתי לעבור לצד השני. שלחתי כמה תמונות ש'צלם הבית' (אלעד שריג היקר) צילם עבורנו ושלחתי בתפיסת 'שלח לחמך'. ללא תקשורת נוספת, יומיים אח"כ בשיטוט היומי שלי, פתאום גיליתי את עצמנו שם! מה אומר, שמחת ילדים :-)…

לכתבה המלאה באתר: http://www.designboom.com/architecture/artport-tlv-from-tin-shack-to-an-artist-residence/

על פרויקט Artport Tlv כבר כתבתי כאן. לא מזמן הבייבי הזה חגג שנה. נראה שהיתה לו אחלה שנה: פעילות אמנים בחדרי הסטודיו, תערוכות שוות, ארועים מגניבים. בקיצור, שנה גדושה ומרתקת! מוזמנים להציץ באתר של Artport ולהגיע לאחד הארועים הקרובים. תמיד שמח שם!!

אני בונה בתים לאנשים. לעיתים המנדט שלי מסתיים כשהבית הוא עדיין מבנה ועדיין לא 'בית'. מבחינתי המבנה הופך ל 'בית' כשבעליו מצליחים לשפוך את נפשם לתוכו. המבנה נהיה ל'בית' כשהוא משקף משהו מהלך הרוח של בעליו.

בנות בלוג 'הביתה' מתעניינות בבתים האלה, מלאי האופי, שכשאתה נכנס אליהם, אתה מרגיש מיד בבית ולא רוצה לצאת. לעיתים קשה לפרוט את התחושה לגורמים, שהרי לקסמים אין נוסחאות, אך באמצעות צילום רגיש של הגר דופלט וראיונות עדינים עם בעלי הבית, הן בכל זאת מצליחות לשים יד על הקסם החמקמק.

משהוחלט ב'באבלז' על פרויקט 'אושפיזין', מה שמחתי לארח את בלוג 'הביתה'. הבלוג הוקם בשנת 2011 ונדמה כאילו הוא כאן מאז ומעולם. הבתים שהן בוחרות לכתוב עליהם אינם מתהדרים בסגנון אדריכלי/עיצובי כזה או אחר. התנאי היחיד הוא שהבית יהיה בעל נשמה יתרה. לצד הפוסטים היפיפיים הן מתחזקות גם חנות מקוונת לעילא!

הלקוח: קרן תד אריסון. שנת תכנון וביצוע: 2012. עם אדריכליות: כרמית הרניק, ליאת איינהורן. שיפוץ. צילום: אלעד שריג.

לקוח: פרטי. תכנון ובניה: 2009-2012. מיקום: הוד השרון. שטח מגרש: 300 מ"ר. שטח בנוי: 270 מ"ר. תכנון עם אדר' ענת גלעד. צילום: אלעד שריג.