נוף ילדותי
זהירות, פוסט דביק…
"כשעצוב ולא הולך
כשמפחיד ומסתבך
אני באה אליכם אני באה אליכם
האוטו שט על פני הכביש
כנראה גם הוא מרגיש
אני באה אליכם אני באה אליכםאבא יגיד: "הגיעה הנסיכה"
אמא ברגע מוארת משמחה
ילדה שלנו כמה התגעגענו
חכי מעט ילדה שלי
לפני שתגדלי
ילדה שלנו כמה התגעגענו
חכי מעט ילדה שלי
לפני שתגדלי…"
כשמפחיד ומסתבך
אני באה אליכם אני באה אליכם
האוטו שט על פני הכביש
כנראה גם הוא מרגיש
אני באה אליכם אני באה אליכםאבא יגיד: "הגיעה הנסיכה"
אמא ברגע מוארת משמחה
ילדה שלנו כמה התגעגענו
חכי מעט ילדה שלי
לפני שתגדלי
ילדה שלנו כמה התגעגענו
חכי מעט ילדה שלי
לפני שתגדלי…"
כמו משפחות צעירות רבות גם הורי נדדו עד שמצאו את מקומם ואת ביתם. (בת ים-ראשון לציון-ניגריה-ראשון לציון-רעננה). בשנת 1985 הם קנו את הבית אליו אני מתייחסת כ'בית ילדותי'.
למי שמכיר את רעננה ישנן מספר שכונות הבנויות כולן מאותם שני דגמים, שכונות 'רובינשטיין' בסלנג המקומי. (ע"ש הקבלן הנודע…).
לפעמים כאדריכלית שמקבלת תב"ע (תכנון בינוי עיר) עם הגבלות והנחיות מפורטות אני מתבאסת. אף אחד לא אוהב שמגבילים את החופש שלו… אבל אז אני נזכרת בשכונת ילדותי וכמה יפה היא מתבגרת. בתים-בתים כמעט זהים, אבל פה הגדר מעץ ושם מברזל, פה המעקה נקי ושם עם פיתוחים, פה הסורג ושם הבוגונביליה. בקיצור, העושר היפה של החיים על גבי בסיס אחיד ושקט. (ועוד לא הזכרנו את פריחת הסיגלון…)
השנים עברו, הגוזלים פרחו והורי נותרו עם הדילמה: לשפץ או לעבור? הדילמה היתה אמיתית וקשה והם התחבטו בה מספר שנים. הבית גדול מדי לשני אנשים ודורש תחזוקה לא מעטה. אז למה בעצם לא למכור ולקנות דירה נחמדה עם מרפסת?
חשבו וחשבו, חיפשו וחיפשו, אבל דירה לא מצאו. שום דבר לא היה באמת 'זה'.
לבסוף (לא מעט בזכות אחותי החכמה) הם החליטו שזה ביתם ופה הם נשארים.
כאן נכנסתי אני לתמונה. צריך לשפץ!
להפתעתי הרבה, אחרי 27 שנים בבית, לא מצאתי תמונה אחת של פנים הבית (!) כדי להראות לכם את הלפני. אירועים כמעט תמיד נערכים בחצר, ועל כן הצילומים נלקחים שם.
תצטרכו להאמין לי כשאני מספרת על בית ישן, עם חלונות עץ כבדים, שפריץ של שנות השמונים (כן, שפריץ..), בין המטבח לסלון היה קיר מחופה עץ אורן מצהיב (לא מגניב ולא רטרו בכלל..), בין המטבח לפינת אוכל היו ארונות עליונים ותחתונים ללא קיר (סוג של יציאה עיצובית…).
ההחלטה הראשונית של הורי (חרף הצעותי השונות) היתה להישאר עם אותה החלוקה. יש בכך הגיון. בתי 'רובינשטיין' היו פשוטים וטובים פרוגרמתית. החלטה נוספת היתה להישאר עם ריצוף הטראצו הישן והטוב. (רק להעביר אותו ליטוש והחלקה). טראצו/שומשום זה ריצוף שאני מאוד אוהבת. לא סינטטתי כמו גרניט פורצלן, נעים למגע בקיץ ומקבל עליו באהבה כל פירור ולכלוך.
במפלס הכניסה שברנו את הקיר בין המטבח לסלון ובין המטבח לפינת האוכל, קירצפנו את השפריץ, החלפנו את החלונות (את חלקם הגדלנו מעט), החלפנו את דלת הכניסה וכהנא וכהנא…
ההורים שלי אוהבים לארח. בימי שישי הם מארחים את כל ה'שבט'. אבא שלי לקח את תחביב הבישול שלו צעד נוסף בימי הפנסיה, התמקצע, וכך המטבח הוא באמת לב הבית. בתכנון היה חשוב לייצר מטבח מפנק ומאוד פונקציונלי.
צילומים אלעד שריג
במפלס המגורים השינוי העיקרי היה בחדר השינה של ההורים. התכנון המקורי כלל חדר אמבטיה לא גדול (עם אריחי אייטיז חומים…) וחדר ארונות. באופן כללי אני לא כל כך אוהבת לתכנן חדרי ארונות. אלא אם כן זו פנטזיה של הלקוח, ההפסד עולה על הרווח. ארון גדול וטוב מבזבז הרבה פחות מקום והרבה יותר נח לשימוש.
מה גם, שבבית הורי ישנם עוד שלושה חדרים ובכל אחד מהם ארון קיר ריק. (כשיצאנו מהבית, הורי היו מוכנים להוריד לנו את הירח, רק שאף אחד לא יגע בארונות הקיר שלהם…)
בקיצור, הוחלט לאחד את חדר הארונות עם חדר האמבטיה לכדי חדר רחצה מפנק במיוחד.
אמי לא רצתה אמבטיה (השארנו חדר אמבטיה אחד לצורך אמבטיה של הנכדים, למרות שהיום גם הם מעדיפים את הספא של סבא-סבתא…)
כך התקבל מקלחון גדול עם שני ספסלים משני קצוותיו ושני טושים. לעיתים, התכנון נשאר בראשו של המתכנן. במקרה הזה, המקלחון הכפול באמת עובד והורי נהנים ממנו עד מאוד.
למען האמת חששתי מעט מהשיפוץ הזה. זו תמיד תקופה לא קלה, עם המון לחצים, כספים, חריגות, החלטות וכו'. להוסיף לזה עוד דינמיקה משפחתית מול הורים, יכול להיות לא פשוט. לשמחתי הרבה, ההורים שלי היו באמת לקוחות נפלאים. (ולא רק בגלל הירושה…) הקשיבו לדעתי, העריכו את העבודה ויחד עם זאת היו מאוד נאמנים לעצמם.
אמא שלי הגנה בחירוף נפש על ויטרינות העץ העתיקות שלה ובאופן כללי רצתה שישאר הבית שלה ולא בית שמיישר קו עם האופנה האחרונה.
אז בית ילדותי שופץ אך עדיין מרגיש כמו בית לכולנו, דלתו תמיד פתוחה והאוכל תמיד מוגש כיד המלך…
מבחינתי זו באמת היתה זכות גדולה להעניק להורים שלי ולו אפס קצהו מכל הטוב שהם מרעיפים עלינו כל השנים.
(הבטחתי דביק, לא?..)
כבר קראתי 3 פעמים מאז שפרסמת… כ"כ יפה ומדוייק ומרגש ממש מרחיב את הלב (גם השיפוץ וגם הפוסט). עשית עבודה מופלאה!
ואת זה את אומרת באובייקטיביות כמובן…
תודה, אהובה.
אין עליך, אנחנו נהנים מכל רגע בבית
ידעתי שאת מוכשרת …עכשיו אני יודעת שאת יכולה גם להיות דביקה -:) שאפו. נראה מדהים , אסתטי, נוח, אינטיליגנטי, פרקטי, כל הכבוד מותק!
וואו!!! קרנולית, זה מקסים. אפשר לומר שהעברתי לא מעט שנים בבית הזה והתמונה של בית ישן עם חלונות עץ כבדים בהחלט מככבת לי בזיכרון.. זה נראה בית אחר לגמרי!
למרות ההכחשות כנראה שבכל זאת עברו כמה שנים
נשיקות, שרון
27, אבל מי סופר?..
תודה, שרוניתית!
אבאאמא אנונימיים חמודים…
אוהבת אתכם!
אילת, דווקא את אמורה להכיר יותר את הצד הדביק מאשר את הצד המוכשר…
תודה, ממי!
איזה יופי של בלוג!!!! מקסים מקסים!!!
תודה! נעים לשמוע.
גם שלך!
הי קרן,
פוסט מקסים ומרגש והעיצוב יפה יפה.
נהניתי!
מירב
תודות
ואוו מותק, כל כך הרבה זמן ביליתי בבית הזה ופתאום לרגע לא זיהיתי… עד שהגיעו התמונות של הסלון והכל חזר אלי.
הצלחת לחדש ולהשאיר את הישן ביחד. מקסים, מקסים!
תמיד אוהבת את העבודות שלך, את זו במיוחד.
נשיקות מלאן.
איזה כיף! אוהבתותך
קרני!
פוסט מדהים ומרגש! תואם את מידת הדיוק והרגישות שבשיפוץ!
זכות לשהות בחללים שאת לוקחת חלק בעיצובם ותכנונם!!
לעוד המון פוסטים דביקים ומלאי כישרון!!
תודה, הדאי אהובה. מתי משכנעים את אתי? :)…
מקסים! במיוחד אוהבת את השולחן ואת גופי התאורה!
את לא תאמיני אבל זו פעם ראשונה שאני רואה את השיפוץ…
יצא מהמם ומאוד נכון לשים את אבי בעמדת הבישול.
רזי, תודה!
תנסי את להוציא את אבי מהמטבח…
(את הטעים הזה מהתמונות טרפנו בסוף סשן הצילומים)
איזה יופי! כיף של בית ואחלה בלוג!
איזה יופי! כיף של בית ואחלה בלוג!
איזה שינוי מבורך ומרענן!
ואיזה הורים חמודים.
אכן הורים חמודים! תודה!
מקסים! כל הכבוד!